יום שישי, 21 ביוני 2019


16 אפריל 12
לקראת סוף שנת הלימודים הקודמת צפירה קיבלה מספר מכתבים מאונ' בג שעבודתה הסתיימה ושהיא זכאית לפיצויים. משהלכה לברר , הייתי עמה, אמרה לה חברתה מזכירת המחלקה שזו הודעה שגרתית לעובדים זמניים. אבל הרציפות של ההודעות הדליקה אור. ואכן לשנת הלימודים הזאת היא כבר לא הוזמנה. ברור שלא התקשרה. אבל גם לא התקשרו. וזה כאב. הם קראו את המצב.   התקשרתי ל Steffi  מ Free state. נראה.
הנסיעה לזמר לארה"ב לפרינסטון הוכיחה שוב שחל בינינו פער קשה. צפירה הרגישה דבר נכון מאד. נכון שהנסיעה כעבור יום כבר נמחקה מזיכרונה וכך היה גם מפלורנס, אבל היא כן התבטאה שזמר לא דיבר עמה. זאת בעייה קשה מבחינת זמר והוא אפילו לא ניסה ואסור לדובב על זיכרון מה עשית אתמול וגומר. ונראה לי שזו בעיה שיכולה להתבטא כאן שמראש מניחים שחולי האלצהימר הם טיפשונים ולכן לא מדברים עמהם. ומתברר שיש שני סוגים של חולים כאן: אלה שהם באמת אבודים ואלה שהם עדיין בעלי יכולת אינט' על בסיס רזרבות חזקות וזה מה שקורה עם צפירה. היא ביוזמתה מטלפנת לאחותה בעזרתי אבל כשהיא כבר מדברת זה כללי מאד ונוסחתי ומעבירה מיד אלי.
והפסח החג השני וצפירה בצדק רב אומרת זה לא חג. לא יכול שרק שנינו. פסח זה ארוחה עם אנשים, קריאת מגילה בציבור. זה אחד מהכישלונות הגדולים שלי . לא קיים. בודדים. רק אני כותב על זה ואני מצטמרר.
היו לצפירה כמה עידנים של הצטיינות בהוראה בשלבים הראשונים של ספיר ובהרצאות למבוגרים שנתנה בלימודי חוץ בבג והייתה מעולה. בספיר אמרו עליה שהיא תגלית. אבל זה חלף. וזאת טרגדיה.
צפירה מתאוששת לאט מדי מהנסיעה לארהב שכבר נמחקה ממנה. היא מתנגדת לסיוע. היא מסרבת להודות במציאות ונכנסת להתקפות אמוק.
ביום ד' זה חזרנו מזמר בארהב וכעבור יום צפירה מחקה את זה. לא זוכרת. אבל היא מבינה שחייה כרגע ריקים והיא צריכה למלא.
צפירה לא משתפת פעולה עם הרופאים ואפילו מתנגדת.
בישול, שליטה בבית בסדר.
אבל היא לא זוכרת וכעבור יומיים בלבד שהייתה בארהב אצל זמר. לא זוכרת שראתה את זמר. הולכת איתי לקנות ושוב אחרי שקנתה משהו לא זוכרת שקנתה אותו. היום בסופרמרקט כשביקשה לארוז לקחה את המצרכים עוד טרם שהועברו על ידי הקופאית ואנשים גיחכו.
בדיקות דם גם אצלי וגם אצל צפירה בסדר גמור. קשה.
יש לי תשישות פיזית ומנטלית.
18 אפריל 12:
מאורעות עוברים, אתמול בדירה בחיפה, בלב המפרץ אף ראינו סרט נוגע מאד ללב וזה לא נחרט אצל צפירה. גם לא זוכרת שביקרה את זמר. איזה דבר. אבל שולטת בשאר. מסדרת אלבום תמונות של ילדותה ואמה, צילה, וכאן הזיכרון עובד. הבוקר בגן הילדים באשל. וריכזה את הילדים סביב סיפור יונה והדג והילדים שיתפו פעולה להפליא.
20 אפריל 12 :
אתמול בערב יום שישי כשלא הלכנו לבית הכנסת מפאת עייפות שלי ונשארנו בבית והלא בבאר שבע הכול סגור וצפירה אמרה דברים נכוחים. עם סגירת הדלת הנבזית של יהודית בבית האומנים. והבהרתי לה שאין מקום לעבוד שם בהתנדבות כי יש כבר היום רשת של עובדים בשכר –וככה יהודית עשתה גם עם דוד -- צ פירה הסיקה שאין מה לעשות יותר בבאר שבע. הבהרתי לה שבאר שבע זהו כפר גדול. וחיפה שאנו מכירים כבר מאוישת בכול מקום. זה לא פשוט לעבור לשם. אבל יש בתי קפה, יש אירועים מעניינים יותר. יש לאן ללכת. לטייל. מכול מקום, יש לנו דירה שם וצריך לחשוב על כך. רעיון הבית המוגן לא נראה לצפירה. כך גם כפר סבא. באר שבע היא גמורה לנו. כפר גדול שאיננו בדיוק לרוחנו. אבל המיקום שלנו כאן הוא טוב. גם פתחנו פתח עם גן הילדים ועכשיו הקבוצה אמנם קטנה עם הלנה ואולי צפירה בעמך. כאשר היינו בבית ברל צפירה ניגשה לאנשים, שוחחה אמנם מדברת שוב על שמה צפירה ואביה עיתונאי דבר וברור שיש כאן בעיה בייחוד שהיא חוזרת ושואלת את השם ואם יש מספר טלפון.
אבל צפירה אמרה דבר יותר משמעותי: אני מאבדת איבדתי את הכול. וגם מאבדת את הזיכרון!!!

יום חמישי, 20 ביוני 2019


 מרץ 14ינואר 144 FFהכישלון הגדול – החלתי לכתוב בשלהי מרץ 2012

זהו מסמך אישי קשה. החדווה נעלמה. מצבה של צפירה מייאש. נכון שהיא פיזית מתפקדת במסגרת הבית ואפילו טוב. אבל לא בחוץ. אתמול הלכה להביא לחם. בדרך כלל עושה זאת ללא בעיות ואני מעודד אותה לזה. דואג תמיד אני דואג שיש עמה טלפון למקרה. שיש בנרתיק את המספר שלי. אם לא תצא תשב בבית ספונה ומיום ליום מצמצמת את הפעילות האינטלקט'. הבוקר הראיתי לה מאמרים בהארץ על דה וינצ'י ועל אדריכליות ולא הגיבה.(והיא בעלת תואר ד"ר בתולדות האומנות עם התמחות ברנסנס)חוסר העניין שלה באומנות בספריה מפליא. פעם הייתה מדפדפת בספרי האומנות למכביר שלה. זה פסק. שלא לדבר על אוסף השקופיות שלה. כשתראה תמונה תוכל לדבר עליה. אבל ככה זה. אז אתמול הלכה לחנות וחזרה. וברכתי שחזרה. והשכילה גם להקיש על קוד הכניסה. אבל חזרה נסערת והתפרצה שהיא הזונה של כולם, והיא חוזרת על כך הרבה, ושדבר כזה לא היה לה. ועומדת שעות על יד אוסף תכשיטים שלה.
הרופאים אינם ששים שתטוס חוששים אני מבין מחוסר אוריינטציה. זה פחד. חשש. שמנע ממני מלנסוע לטקס השקת ספרי ב Stellenbosch  דבר שהם לא קיבלו שם. זה היה אחרי שהחלטתי לקחתה לפירנצה ירושלים של אומני הרנסנס לטיול שהיה באמת נהדר, והיינו בכול באופייצי וגומר וראינו הכול, וכשהמדריכה הסבירה צפירה העירה והמדריכה הבינה שהיא מקצועית ונתנה לה לדבר והיה מרשים. אבל זה לא חדר אליה. ואחרי זה בשדה התעופה שאלה אותי מה אנו עושים כאן, והבנתי שזה נמחק לה. במקום הגיבה יותר משנפגשה פנים אל פנים עם התמונה אבל לא עבר זמן, חלף הרגע ונמחק.
מנגד לקחתי אותה לסייע לגן הילדים של אשל אברהם, ונתקלנו בגננת מבריקה, סקרנית , אינטליגנטית מאד, והייתה שיחה נהדרת, וילדים ציירו וצפירה ידעה לדובב אותם ולבנות איתם נהדר. במיטבה.


עכשיו צפירה שטפה משהו בקערה באמבטיה ושוב שפכה את המים לאמבטיה ויצרה סתימה. וחזרתי עשרות פעמים כול יום שתשטוף תשפוך בבית השימוש ושום דבר. קטסטרופה. צפירה לא מצאה את דרכה. אני חושב שהיא נגררה אחרי למקומות לא לה.
30 מרץ 2012
צפירה מרגישה טוב בחברה אף בריקודים העממיים כך פרחה במסיבות עמך הנחמדות אבל לרגל אי ההתקבלות שלנו שם אנו כבר לא באים. חבל. חבל. אף כי הסיפור שם לא תם. וזה חלק מהעניין. גם כשאני זקוק היום לסיוע חברים אין לנו. נקודה. אין חברים קרובים. וגם כשהיה את אלכס וכרמן וכרמן שידרה שלא נבוא יותר. גם צפירה שתמיד לא ידעה להתמודד עם ביקורת נעשית תוקפנית מאד וזה סיפור אצלה מימים  -הגבירה את הלהבה ביחסים עם כרמן. ועכשיו אני נזקק לעזרה וכרמן יודעת לעשות כך. אז הכישלון הגדול הוא גם בבדידות הגדולה גם מחברים, גם מזמר , גם מרנה, גם מנסיה. אתה יכול לתת הסבר לכול אחד מאלה אבל כשזה מצטרף זה קשה ומעיק.